תוס' ד"ה או דילמא. וכתבו התוס' דהאומר מזיד הייתי נאמן אף דאין אדם משים עצמו רשע, דהא דאאמע"ר היינו ליפסל נפשיה לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דאומר מתכוון לטובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה ע"ש. והנה היה אפשר לומר בדברי התוס' דכיון שכוונתו לטובה, דרך תשובה (וכעי"ז ע' בשו"ת כוכב מיעקב ח"א סי' ס'), או שכוונתו להציל עצמו מן הקרבן, אין אומרים אין אדם משים עצמו רשע (וכעי"ז ע' בשו"ת כהונת רפאל אבהע"ז סי' ב'). אמנם ע' בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' ל"א אות ב'), שהסביר שאין כוונת התוס' שכיוון שכוונתו לטוב אז נאמן אז דבעלמא אין אדם משים עצמו רשע, אלא משום שהקרבן הוי דבר שביד האדם נאמן על עצמו, משא"כ לענין חזקת כשרות בגופו אינו נאמן באמת לפסול ע"ע עי"ז לעדות, כיון דקרוב אצל עצמו, ע"ש מה שכתב בזה. אמנם לפי דבריו צב"ק אמאי כתבו התוס' "מתכוון לטובה" ויל"ע. וע"ע בדברי התוס' בסוף דבריהם בשו"ת חזון נחום (ח"ב סי' נ"ב) בהערה.